איזון מופלא, מדיקליזציה הינו מושג המתאר תהליך בו בעיות שאינן רפואיות במהותן (כגון התנהגויות חברתיות), מוגדרות באמצעות ביטויים ומינוחים רפואיים (1992 Conard). ההיגיון הרפואי נשען על ההנחה, כי הרפואה ואמצעיה מספרים את האמת על מצבו של הגוף ומכאן גם על מצבו של האדם, ושאמת זו הינה מדעית ואובייקטיבית.
ההיגיון הרפואי מוליד מודל, אשר מייצר אובייקטיביזציה של מושא הטיפול ומתייחס אליו כאל חסר תודעה. דוגמא טובה לכך היא שיטת יוגה המשלבת את שניהם. ההתבוננות במחלה דרך המודל הרפואי, מנתקת אותה מנפשו של האדם. נשאלת השאלה אם כן, מה מוגדר להיות מחלה ומה ההשפעה של הניתוק שנעשה בין מה שמוגדר להיות המחלה ובין האדם עצמו.
בראייה סוציולוגית, חולי אינו מצב אובייקטיבי ובכוחה של החברה להגדיר מצבי חיים שונים, כראויים לטיפול רפואי. הגדרת מצב חיים כחולי, מעצבת בחברה תפיסות מדיקאליות ומשמרת את כוחו היחסי של הממסד הרפואי (2004, .(Conard על פני מצבים אלו נמנים תהליכי חיים טבעיים כמו היריון, לידה וזקנה. בעולם המערבי, תהליכי ראשית החיים וסופם מקבלים התייחסות רפואית. נקודת המבט הרפואית דרכה מתבוננים בתהליכי חיים אלו, מתבטאת בין היתר בניהול רגשי של בני האדם וביניהם של הנשים. למעשה נוצרים שני גופים: הגוף הנחווה על-יד האישה והגוף ומערכותיו הפיזיולוגיות, שמתוארים באמצעות הרפואה. על-פי הרציונל הרפואי, המדדים המתקבלים מהגוף הפיזי קודמים לחוויה האנושית והרגשית.
למעשה, הגוף והעצמי נחווים דרך התיווך של אמצעים טכניים. (Akrich & Pasveer, 2004). יתרה מזו, על-פי הרציונל הרפואי, הדאגה לגוף היא בכדי שזה יוכל ליזום ולייצר. דאגה זו מתבטאת ביכולת של הממסד הרפואי "לתקן" את הגוף ולוודא כי הוא מתפקד כראוי וממלא את ייעודו. בספר "איזון מופלא", מתוארים תהליכי מדיקליזציה בחברה תוך שזירה שלהם בסיפורי החיים עצמם. בדרך זו יוצרת הסופרת הטמעה של תהליכי המדיקליזציה, בדיוק כשם שהם מוטמעים בחיים האמיתיים. המדיקליזציה מתבטאת, בין היתר, בהנחלתם של תפיסות הגמוניות ובהגדרת הזהות הנשית הראויה. בספר חושפת הסופרת את סיפור ראשית החיים של ביתה וסוף החיים של אימה. הסיפור עוסק במעגל החיים של האישה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשלושת הדורות. תהליכי המדיקליזציה בסיפור, ניכרים בעיצוב דמות האישה והפונקציונאליות של הגוף הנשי. כאשר הסופרת מתארת את שבועות ההיריון הראשונים, היא מתארת את הפער בין תחושותיה האמיתיות לבין התחושות הלגיטימיות שהיא אמורה להרגיש כאישה, שמגשימה בגופה את ייעודה, הרי הוא יצירת חיים. "היום התעוררתי עם בחילה דביקה…..חוץ מזה כאבה לי כל עצם בגוף…נתקלתי במראה בבואה של עצמי שבקושי זיהיתי…בקיצור, איזה כיף להיות בהיריון!……כי בניגוד להתרוממות רוח העילאית ולתחושת ההגשמה העצמית שהיו אמורות למלא אותי, עברו עלי ארבעה חודשים ארוכים שנראו בעיניי כמו מחלת שפעת הכי עקשנית שהייתה לי בחיי…." (אצ'ווריה, 2004, עמ' 35).
בנוסף, הסופרת מתארת כיצד היא לא מצליחה למצוא ספרים על היריון ולידה, אשר נכתבו בידי אישה ובאמת מתארים את התחושות מנקודת מבט אוטנטית. המחברת מביעה תסכול על כך שכמעט כל הספרות, מתמקדת בהיבטים הרפואיים של ההיריון ולא בשינויים שהגוף עובר ובקושי שבהסתגלות אליהם. "האמהות במדריכים הרפואיים, נראות כאילו הן נשלפו מספרי תצלומים….לבושות בסגנון של עקרת בית למופת…" (אצ'ווריה, 2004, עמ' 40). ציטוטים אלו ואחרים מעידים על התחושה שלה, כי ישנו אידיאל נשי המגלם יופי, עדינות ואמהות למופת. כהמשך ישיר של הסתירה בין תחושות פיזיות לא פשוטות ובין הסיבה להן – שנתפסת כקדושה ומשמחת (ההיריון), הסופרת חושפת את ההתייחסות ליולדת כאל גוף במשימה. בהיותו כזה, עליו לקבל את מלוא התמיכה הרפואית הנכונה (כפי שהממסד הרפואי מגדיר אותה). בנוסף לכך מתארת הסופרת, באופן אירוני, כיצד בכוחה של ההתערבות הרפואית, לנהל את המערך הרגשי של היולדת.
"המיילדת התעקשה שחיוני שיזריקו לי אוקסיטוצין כדי לעזור לרחם להתכווץ…..ואולי התערובת של האוקסיטוצין שקיבלתי באופן טבעי כדי להביא אותך לעולם ושל האוקסיטוצין הסינתטי שהגברת הזאת הכניסה לי, היא הסיבה לאהבה העמוקה שמילאה אותי אחרי אותו לילה ראשון בבית-החולים". אל מול ההתערבות הרפואית בתחילת החיים, ישנה גם זו הלוקחת חלק בתהליכי הסיום של החיים. בנקודה זו חושפת הסופרת את האופן בו הממסד הרפואי מרכז את כל מאמציו לשיכוך הכאב והסבל; וכיצד בדרך זו, הוא מבסס את כוחו ומוכיח את המועילות שלו גם באחרית הימים. בספר מתואר המצב של האם החולה פעם אחר פעם כחמור אך יציב.
"…האחות אמרה לנו אי אפשר לדעת….אמא שלי מחוברת לשש מכונות שחורקות בלי הרף בין המוני אורות צבעוניים. מכשיר הנשמה, שני מחשבים שמסכיהם מראים את סימני החיים החיוניים, ועוד שלוש מכונות שאני אפילו לא יודעת מה הן…." (אצ'ווריה, 2004, עמ' 169). תיאור זה משקף את ההחזקה הבלתי מתפשרת בחיים, וכיצד ההחזקה הזו משאירה את קרובי המשפחה חסרי אונים, שכן מבחינה מוסריות אין הם יכולים לקבוע את מותה של האם. הסופרת מתארת את הדילמה שבהחזקת החיים ומתארת כיצד הממסד הרפואי ויכולתו לשמר את החיים, מעמיד את קרובי המשפחה בפני דילמה בלתי אפשרית. "אם ברור שלחולה סופני אין סיכוי להתגבר על המחלה והוא עומד בפני גסיסה ארוכה ומיוסרת, בני המשפחה יכולים לבקש שינתקו אותו מהמכשירים…..אבל שום רופא לא יעז שלא להגיש עזרה, כי הם חוששים מהתגובה של המשפחה…" (אצ'ווריה, 2004, עמ' 223).
למעשה מתואר פה כיצד הדילמה המוסרית, עוברת מהממסד הרפואי אל המשפחה. במילים אחרות, הממסד הרפואי נותר פתור מדילמה שהוא עצמו מייצר. אותן דילמות מוסריות, מיוצרות על-ידי האמצעים הטכנולוגים של הרפואה ואת האנושיות של אנשי המקצוע אין אפשרות להאשים– הם מספקים את כל שביכולתם והמכונות מחזיקות את החיים. במובן זה, ההתפתחות הטכנולוגית מעצבת את היחסים בין בני האדם. ההפרדה בין הגוף לנפש שמייצר הממסד הרפואי, שזורה אף היא בסיפור איזון מופלא. היא באה לידי ביטוי, בין היתר, באופן בו המחברת בוחרת לתאר את רגשותיה. תיאור הרגשות מתבצע תוך שימוש בשפה רפואית, שבאה להמחיש כיצד עולם הרפואה מתייחס לרגשות באופן מאופק ורציונאלי.
"הכאב שלי יציב, כמו המצב שלה (של אימה), בלי צעקות או דמעות, כאב שנושאים מבפנים, כשהלב דולף לאט-לאט בלי לרצות, כמו קיר סדוק" (אצ'ווריה, 2004, עמ' 239). במובן מסוים ההשתקה של הקול הנפשי, דומה להשתקה שעובר גם הקול הנשי במפגש עם תהליכי המדיקאליזציה. תהליכים אלו יצרו מצב בו לא ממש מקשיבים לקולם של הנשים, אלא מאמינים למידע רק כאשר הוא מועבר באמצעות סמכות רפואית מקצועית. "מעניין שהרפואה גילתה לאחרונה שעוברים יכולים לתקשר עם האם מהרחם, אחרי שמאות שנים התעלמו מכל האמהות שטענו את המובן מאליו…" (אצ'ווריה, 2004, עמ' 60).
הגדרת הזהות הנשית הראויה, נעשית באמצעות הממסד הרפואי, אשר מגלם תפיסות הגמוניות של יחסי הכוח בין גברים לנשים. או כפי שמנסחת זו המחברת: "טעות רפואית שהיא תוצר של חברה שוביניסטית שהעדיפה להקשיב לרופאים גברים שמעולם לא היו בהריון ולא לנשים שידעו על מה הן מדברות" (אצ'ווריה, 2004, עמ' 60). תהליכי המדיקאליזציה בסיפור מבנים את דמות האישה הראויה כמעניקה ומסורה ללא גבול. על האישה להעניק מתוך תחושת שליחות וערכי מוסר; כל רגש של התפרקות או חולשה מלווה באשמה גדולה ובחוסר לגיטימיות. כפי שהמחברת מתארת זאת: "בת של אמא שנופלת למשכב, הולכת לבית חולים וחוזרת עייפה וחולה מרגשי אשמה…"( אצ'ווריה, 2004, עמ' 284). אותו רגש של אשמה, מלווה את האישה בראשית החיים כאשר היא מרגישה רע בהיריון, אך עליה להיות מאושרת וחדורה בתחושת שליחות; ומלווה אותה גם בסוף החיים, כאשר היא מאבדת תקווה ורוצה לקצר את סבל אימה וסבלה שלה.
